תנ"ך על הפרק - שיר השירים ב

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

אני חבצלת. למה נקרא שמה חבצלת – שחבויה בצלה ^אר"ל בצל עצמה, שעדיין לא התפתחה ולא יצאו עוד העלים לחוץ, והיינו בקטנותה. וטעם עיקר דרשה זו במלה חבצלת נראה דהוא עפ"י המוסכם מחכמי הלשון שאין שורש בלה"ק יותר משלש אותיות, ועל המרובעים ועל המחומשים יאמרו שהן מורכבים [ע' מזה בס' צחות להראב"ע דף נ"א ובס' מאזנים דף מ"ב ובס' מכלול להרד"ק אות א' במלת אחשדרפנים], וכנראה גם דעת חז"ל מסכמת לכלל זה, שכן מצינו כמה מלות שהם יתירים על שלש אותיות שדרשו בפנים שונים, כמו (ברכות נ"ד ב') אלגביש – על גב איש, (עירובין י"ט א') גיהנם – גיא הנם, (יומא ע"ה ב') מחספס – נמוח על פס יד, (ב"ב ע"ה ב') כדכד – כדין וכדין, (נדה ס"א ב') שעטנז – שוע, טוי ונוז, ועוד הרבה מאד, וכן כאן יען כי המלה חבצלת היא בת חמש אותיות, לכן דרשוה בנוטריקון, וכפי שיתבאר עוד בדרשות הבאות. [מ"ר] אני חבצלת השרון. אמרה כנסת ישראל אני היא וחביבה אני, אני היא שחבבני הקב"ה משבעים אומות, חבצלת שעשיתי לו צל ע"י בצלאל, דכתיב ויעש בצלאל את הארון, השרון – שאפרתי לפניו שירה ע"י משה, דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל ^ביתכן דמכוין לכלל בנין המשכן שעליו יונח שם צל, והביא הפסוק ממעשה הארון, שתכלית ויסוד כל המשכן – הוי הארון. ויש לפרש עוד הלשון אני היא וחביבה אני עפ"י מ"ש במגילה ט"ז א' עה"פ באסתר לא נעשה עמו דבר, לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין את המן, מבואר דלפעמים אוהבין את אדם זה רק מפני ששונאים את האדם שכנגדו, וא"כ הלא י"ל דאוהב הקב"ה את ישראל לא מצד עצמן רק מפני הרחקתו מאומות זולתם, ובאופן כזה אין האהבה גדולה כ"כ, ולכן אומרים ישראל אני היא וחביבה אני לא מסבה צדדית כי אם מצד עצמי. ומ"ש וחביבה אני דריש האותיות ח ב שבחבצלת, וכן צ"ל בכל הדרשות הבאות בסמוך. .
(מ"ר) אני חבצלת השרון. אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלן של מצרים ולשעה קלה כנסני הקב"ה לרעמסס והרטבתי מעשים טובים כשושנה ^געיין במכילתא פ' יתרו על הפ' ואשא אתכם על כנפי נשרים, ר"א אומר, זה יום רעמסס, שנתקבצו כולם ובאו לרעמסס לשעה קלה, והמעשים טובים הם דם פסח ומילה ומצה ומרור. והלשון לשעה קלה יש לכוין דכל כך גדלה אהבתי לו שלא הייתי דרוש כלל להכנות רבות לקיום מצותיו גם אחרי שהייתי טבועה בצרות רבות, אלא בשעה קלה אחר שגאלני תיכף הייתי רטובה במצות ומע"ט, וכן יתפרש זה הלשון בדרשות הבאות. , ואמרתי לפניו את השירה, שנאמר (ישעיה ל') השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ^דהפסוק ההוא במפלת סנחריב איירי, ומפרש הכתוב שבעת שתפול מחנה סנחריב יהיה לכם שיר כמו השיר שהיה במצרים בלילה אשר התקדש להיות בו חג והוא ליל פסח, ומבואר שבליל פסח אמרו שירה, דהיינו הלל. ובירושלמי פסחים פ"ט ה"ג איתא כתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב, ונמצא למד ממנו, מה זה טעון הלל אף זה טעון הלל, ובמה שכתבנו הענין מתבאר, וע"ע בבבלי פסחים צ"ה ב' ואין להאריך. .
(שם) אני חבצלת השרון. אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלו של ים ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה ^הכמש"כ לעיל אות ג'. , והראיתי באצבע עליו ^הודריש שרון מלשון הבטה כמו אשורנו ולא קרוב (במדבר כ"ד י"ז). , שנאמר זה אלי ואנוהו.
(שם) אני חבצלת השרון. אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה בצלו של סיני ^והוא עפ"י הדרשה (שבת פ"ח א') ויתיצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, והיינו מענין צל. ומ"ש בידי ובלבי, הכונה בידי מה שאמרו נעשה ובלבי – מה שאמרו נשמע. , ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ובלבי ואמרתי לפניו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
(שם) אני חבצלת השרון. אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכיות, למחר כשיגאלני הקב"ה מצלן אני מרטבת כשושנה ואומרת לו שיר חדש, שנאמר (תהלים צ"ח) שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה וגו' ^זנראה דכוונת הלשון ואומרת לו שיר חדש הוא ציון על המזמור שמביא הנקרא שיר חדש, והוא מדבר על גאולת ישראל, ועיקר טעם הדרשה הזאת הוא בנוטריקון מלשון חבצלת כמש"כ לעיל אות א'. .
(שם) אני חבצלת השרון. אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אנו, אני היא שנתונה בעמקי הצרות ^חסמך בזה על לשון שושנת העמקים, כלומר השושנה הנתונה בעומק ובשפל המצב. וכשידלני הקב"ה מהצרות אני מרטבת מעשים טובים כשושנה, ואומרת שירה לפניו, הדא היא דכתיב (ישעיה כ"ו) ה' בצר פקדוך ^טוסיפא דקרא צקון לחש מוסרך למו, ומפרש כי יצקו לחשם בתודה וקול זמרה אשר הצלת אותם ממצוקתם בעת אשר מוסרך היה למו, וגם כאן דריש המלה חבצלת בנוטריקון [ע"ל אות א']. .
(שם) אני חבצלת השרון. אמרה כנסת ישראל, אני היא וחביבה אני, אני היא שנתונה בעמקי גיהנם ^ידריש שושנת העמקים – שושנה שבעמקי גיהנם, וגם דריש חבצלת בנוטריקון, חבויה בצל גיהנם. וכשיגאלני הקב"ה ממעמקים, כמש"נ (תהלים מ') ויעלני מבור שאון ^יאסמיך על הדרשה במדרש שוח"ט פרשה א' דפסוק זה בגיהנם איירי. , אני מרטבת מעשים טובים ואומרת לפניו שירה, הדא הוא דכתיב (שם) ויתן בפי שיר חדש.
(שם) אני חבצלת השרון. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, בשעה שאתה מעמיק עיניך בי ^יבכלומר שאתה מביא עלי יסורים, וע"ד לשון חז"ל יהיב עיניו ביה ונעשה וכו' [ברוח קצף ואימה], וכן כל מקום שנתנו חכמים עיניהם וכו' (נדרים ז' ב') ולשון שושנת העמקים דריש. אני מרטבת מעשים טובים כשושנה ואומרת שירה, הדא הוא דכתיב (תהלים ק"ל) ממעמקים קראתיך ה' ^יבנראה דמכוין למ"ש במנחות נ"ג ב' למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כך ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין, ועיין לעיל בפ' שמן תורק שמך. .
(מ"ר) אני חבצלת השרון. ר' ברכיה אמר, הפסוק הזה המדבר אמרו ^יגר"ל שלמה אמרו בשם המדבר, וכן בדרשה הבאה הארץ אמרו, , אמר המדבר, אני מדבר וחביב אני שכל הטובות שבעולם חבויין בי, שנאמר (ישעיה מ"א) אתן במדבר ארז שטה ונתנם לי הקב"ה שיהיו שמורים בי, ולכשיבקשם ממני אני מחזירם לו בלא חסרון ומרטיב מעשים טובים ואומר לפניו שירה, שנאמר (ישעיה ל"ה) ישושום מדבר וציה ^ידוסוף הלשון ותפרח כחבצלת. .
(שם) אני חבצלת השרון. רבנן אמרי, הפסוק הזה הארץ אמרו ^טועי' מש"כ לעיל אות י"ג. , אמרה, אני היא וחביבה אני שכל מתי עולם חבויין בי, ולבשיבקשם הקב"ה ממני אחזירם לו, שנאמר (ישעיה כ"ו) יחיו מתיך וגו', וארטיב מעשים טובים כשושנה, ואומרת שירה לפניו, שנאמר (שם כ"ד) מכנף הארץ זמירות שמענו.
(שם) שושנת העמקים. וכי לא היא חבצלת ולא היא שושנה, אלא כל זמן שהיא קטנה הוא קורא אותה חבצלת, לפי שחבויה בצלה ^טזר"ל כל זמן שהיא בקטנותה היא כמו עטופה וחבויה בצל עצמה, מפני שעדיין לא נתפשטה ולא יצאו עוד העלים לחוץ. , הגדילה קורא אותה שושנה.
(שם) שושנת העמקים. א"ר אליעזר, משל את הצדיקים במשובח שבמינים ובמשובח שבאותו המין. במשובח שבמינים – בשושנה, ובמשובח שבאותו המין – בשושנת העמקים, לא כשושנת ההר שנוחה להכמש, אלא בשושנת העמקים שמרטבת והולכת.
(שם) כשושנה בין החוחים. רבי יצחק פתר קרא ברבקה, דכתיב רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי (ר"פ תולדות) אביה רמאי ואנשי מקומה רמאין ^טזהארמים ידועים הם לרמאים עד היום הזה. והצדקת הזאת יצאה מביניהם, למה היא דומה, לשושנה בין החוחים ^יזר"ל כי במקום שמתגדלין חוחים שם האדמה איננה מוכשרת לגדל שושנים, ולכן אם נמצא שושנה גדילה בין חוחים הוא דבר פלא. כך המקום והבית שנולדה ונתגדלה רבקה לא היה מסוגל כלל שתתגדל בצדקתה, ואעפ"כ כך נתגדלה, ולכן היא דומה לשושנה בין החוחים. והנה אע"פ דכלל פסוק זה בשבחן של ישראל איירי, אעפ"כ לא חש לדרשו ברבקה ללמד מזה לשבחן של ישראל, דכמו רבקה לא למדה במעשיה מאנשי מקומה כך לא למדו ישראל אל מעשה הכנענים במקום שהם שם, ורבקה מן האמהות, ומעשה אבות ירשו בנים, ויתבאר לפי"ז מה שהובאה אגדה זו במ"ר פ' אחרי בפסוק כמעשה ארץ מצרים לא תעשו. .
(שם) כשושנה בין החוחים. ר' אליעזר פתר קרא בגאולת מצרים, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה ללקטה, כך היתה קשה לפני הקב"ה גאולתן של ישראל ממצרים, לפי שהיתה מדת הדין מקטרגת עליהם שלא יגאלו ^יחשהיתה טוענת הללו [המצריים] עובדי עבודת כוכבים והללו [ישראל] עובדי עבודת כוכבים, מה נשתנו אלו מאלו, אלו להגאל ואלו להאבד. ואע"פ שהיו בהם גם צדיקים כמו שבט לוי ומשה ואהרן, אעפ"כ היה מקום למדת הדין לקטרג, אחרי כי העולם נדון אחר רובו, וכמ"ש בירושלמי תענית פ"ג ה"ד, מה יעשו גדולי הדור ואין העולם נדון אלא אחר רובו, ועי' בבבלי תענית ל' ב', ועי' מש"כ בפ' הבאה פסוק ח' בדרשה קול דודי אות ק'. .
(שם) כשושנה בין החוחים. רבי חנן דצפורי פתר קרא בגמלות חסדים, בנוהג שבעולם עשרה אנשים נכנסין לבית האבל ואין אחד מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת אבלים ובא אחד וברך, וכן לבית המשתה ואין אחד מהם יכול לברך ברכת חתנים ובא אחד ובירך, וכן לביהכנ"ס ואין אחד מהם יכול לעבור לפני התיבה ובא אחד ועבר, למה כל אחד מאלה דומה – כשושנה בין החוחים.
(שם) כשושנה בין החוחים. רב הונא פתר קרא [בשעבוד] מלכיות, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים [רוח צפונית יוצא ומטה אותה כלפי דרום והחוח עוקצה, ורוח דרומית יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה] ^יטלפנינו במ"ר הלשון קטוע ומשובש, והעתקנו כמו שהוא מתוקן במ"ר פ' אחרי פרשה כ"ג. ואע"פ כן לבה מכוון למעלה ^כר"ל אינה מנחת עצמה לעמוד בשפולה אלא מתנשאת עצמה לעמוד בקומתה. , כך ישראל אע"פ שהן נגבין מסים וארנוניות, אע"פ כן לבם מכוון כלפי אביהם שבשמים, שנאמר (תהלים כ"ה) עיני תמיד אל ה' ^כאסמיך אסוף הפסוק כי הוא יוציא מרשת רגלי, וסוף הפרשה פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו. ותכלית הכונה, כי אע"פ שהם מעונים ולחוצים אעפ"כ אין לבם פונה מה', ואין תולים הדבר במקרה אלא כי הכל בהשגחה מאת ה', ולכן לבם מכוין אליו להתפלל אליו לחלצם ולהושיעם. וענין המסים וארנוניות יתכן דמכוין לימים הרעים שהיו ישראל עמוסים תחת משא מסים מיוחדים וקשים למען שלא יגרשום ממקומות מושבותיהם ולא יפקירו חייהם ולא יחרימו רכושם, וע"י זה היו חיים תמיד באימים ופחדים והיו כמטרה לחץ לכל מושל ושר קשה כנודע בדברי הימים ממצב ישראל בימי הבינים, ברוך משנה העתים הקשים ההם. .
(מ"ר) כשושנה בין החוחים. ר' איבו פתר קרא בגאולת מחר ^כבלישנא מעליא וכנוי יפה לגאולה העתידה, ועפ"י מ"ש בפ' חלק צ"ח א' ששאל ריב"ל למשיח אימתי אתא מר אמר ליה היום [ומפרש היום אם בקולי תשמעו], וכן הכא הכונה בגאולה הקרובה. , מה השושנה הזאת כשהיא נתונה בין החוחים וקשה לבעלה ללקטה, מהו עושה, מביא אור ושורף חוצה לה ואח"כ לוקטה ^כגר"ל דמפני שהחוחים דוקרים את היד לכן שורף אותם סביב השושנה. , כך צוה ה' ליעקב סביביו צריו, למחר כשיגיע הקץ, הקב"ה מביא אור ושורף חוצה לה, הדא הוא דכתיב (ישעיה ל"ג) והיו עמים משרפות סיד, מה כתיב בהו (פ' האזינו) ה' בדד ינחנו ^כדאותו לבדו ולא יהיו עוד הצרים ואליליהם מסביב לו. .
(שם) כשושנה בין החוחים. מה שושנה זו כששרב יוצא עליה היא כמושה, וכשיצא טל היא מפרחת, כך ישראל כל זמן שצלו של עשו קיים ^כההיינו מערכת מזלם, ע"ד הלשון סר צלם מעליהם. נראין כמושין בעוה"ז, וכשעבר הצל מרטיבין והולכין, הדא הוא דכתיב (תשע י"ד) אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ^כוומה דכתיב לפי דרשה זו בין החוחים אע"פ דיציאת השרב על השושנה אינה שייכת כלל לחוחים שסביבה, י"ל משום דכשהיא נטועה בין חוחים שאין להם ענפים ועלים אין מה שיגן עליה, ולכן מוצא השרב מקום יותר מוכשר לכמשה וכן הטל להפריחה. .
(שם) כשושנה בין החוחים. מה שושנה זו אינה בטלה לעולם אלא על גב ריחה כך ישראל אין בטלין אלא על גב מצות ומעשים טובים ^כזאם נאבה לפרש הלשון כמו שהוא, יהיה צריך לפרש הכונה כמו שהשושנה בטלה רק אז כשריחה מפיג כך ישראל בטלין רק אז כשהן נעורין ממצות וממע"ט, אמנם אין הלשון מכוון כ"כ לכונה זו, ולכן יותר נכון להגה"ה בהלשון, מה שושנה אינה נטלית אלא ע"ג ריחה כך ישראל אין נטלין אלא ע"ג מצות ומע"ט, כלומר שלא נלקחו מהקב"ה [ע"ד הכתוב ולקחתי אתכם לי לעם] כ"א על דעת שיקיימו את התורה, ור"ל כמו שתכלית השושנה אינה אלא בשביל ריחה כך תכליתן של ישראל הוא בשביל מצות ומע"ט, ויתבאר המשל בין החוחים ע"ש שנבחרו ישראל מכל העמים לקבלת התורה. .
(שם) כשושנה בין החוחים. מה שושנה זו אינה אלא לריח כך לא נבראו הצדיקים אלא לגאולתן של ישראל ^כחהנה זה ודאי דגם בשביל עצמן נבראו הצדיקים, אלא הכונה י"ל עפ"י מ"ש ביומא ל"ח ב' ראה הקב"ה שהצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור, והיינו כדי שיגינו על כל הדורות, והוא ע"ד הלשון ה' אשר עשה את משה ואת אהרן (ש"א י"ב), והמשל בין החוחים הוא כי לתכלית גידול השושנה מגינים גם על הקוצים. .
(שם) כשושנה בין החוחים. מה שושנה זו עולה על שולחן מלכים תחלה וסוף ^כטר"ל תחלת הסעודה וסוף הסעודה, מפני שהיא עשויה לריח ולתענוג. כך ישראל הן הן לעוה"ז הן הן לעוה"ב ^לר"ל שהם קיימים לעולם, והוא ע"ד הכתוב (ישעיה מ"ח) שמעו זאת בית יעקב וגו' לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. .
(שם) כשושנה בין החוחים. מה שושנה זו נכרת בין העשבים כך ישראל נכרין בין אומות העולם, שנאמר (ישעיה ס"א) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.
(שם) כשושנה בין החוחים. מה שושנה זו מתוקנת לשבתות ויו"ט ^לאלהתענג ולברך על הריח ולהשלים ק' ברכות. כך ישראל מתוקנים לגאולה של מחר ^לבר"ל לגאולה העתידה שהוא מכונה יום שכולו שבת, וטעם המליצה גאולה של מחר ביארנו לעיל אות כ"ב, יעוי"ש. .
(מ"ר) כשושנה בין החוחים. א"ר ברכיה, אמר הקב"ה לישראל, בני כשהייתם במצרים הייתם דומין לשושנה בין החוחים ^לגרומז למ"ש באגדות שבהיותם במצרים לא שינו את שמם ואת לשונם וגדרו עצמן מזנות. , עכשיו שאתם נכנסין לארץ כנען היו דומין ג"כ לשושנה בין החוחים, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשה אלו ואלו, הדא הוא דכתיב (פ' אחרי) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ^לדפסוק זה כהקדמה לפרשת עריות כתיב, ומפרש טעם הקדמה זו, דכמו שבזכות זה נגאלו ממצרים, לפיכך ישמרו זכות זה בארץ כנען כדי שיהיו קיימים על אדמתם ולא יגלו ממנה וכמו שסיים שם בסוף הפרשה, ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה וגו'. .
(שם) כתפוח וגו'. מה התפוח הזה ^להר"ל עץ תפוח, וקאי על אתרוג, כפי שיתבאר בדרשה הבאה. הכל בורחין ממנו בשעת השרב לפי שאין לו צל לישב בצלו, כך ברחו אומות העולם משבת בצל הקב"ה ביום מתן תורה ^לורומז למ"ש באגדה דריש מס' ע"ז (ג' ב') [ולפנינו בתו"ת ר"פ ברכה] שבעת מתן תורה חזר הקב"ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה ולא רצו. יכול אף ישראל כן ת"ל בצלו חמדתי וישבתי, אותו חמדתי ^לזהלשון בצלו ביחס למתן תורה י"ל דהוא ע"פ הדרשה הידועה שכפה עליהם את ההר כגיגית, וא"כ ההר היה כפוי עליהם כמו צל, ועי' לעיל אות ו'. .
(שם) כתפוח וגו'. ר' אחא ב"ר זעירא אמר, מה תפוח זה מוציא נצו קודם לעליו ^לחמפרש דתפוח שבכאן היינו אתרוג וכמו שמתורגם על וריח אפך כתפוחים – כריחא דאתרוגא, ומטבע האתרוג שנצו קודם לעליו, וזה הוא מפני שהוא דר באילנו משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים וממילא הוי נצו קודם לעליו. כך ישראל הקדימו אמונה לשמועה במצרים ועשיה לשמיעה בסיני, שנאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' ונאמר נעשה ונשמע.
(שם) כתפוח וגו'. ר' עזריה אומר, מה תפוח זה אינו גומר פירותיו אלא בסיון כך לא נתנו ישראל ריח טוב אלא בסיון ^לטרומז לזמן מתן תורה שהיה בסיון. ובתנחומא פ' יתרו מבואר מעלת החודש הזה לקבלת התורה. , ומה תפוח זה משעה שמוציא נצו ועד שגומר פירותיו חמשים יום, כך משעה שיצאו ממצרים ועד שקבלו את התורה חמשים יום ^ממט"ו בניסן עד ה' סיון. ונסמך בדרשה זו על הדרשה הקודמת דתפוח שבפסיק זה הוא אתרוג, וכך טבעו. ומשל הוא ליציאת מצרים וקבלת התורה יען דתכלית יציאת מצרים היתה כדי לקבל התורה, וא"כ משעת היציאה הותחל ענין הקבלה, והוי לפי"ז היציאה מעין תוצאת הנצה, והקבלה כמו גמר הפרי, ומכוון המשל להנמשל, ודו"ק. .
(שם) כתפוח וגו'. רבי יהודה ב"ר סימון אמר, מה תפוח זה אתה נותן בו איסר ואתה מריח בו כמה ריחות ^מאר"ל בעד דבר מועט אתה מריח בו כמה ריחות. ולא נתבאר ענין זה דכמה ריחות, ונראה גירסת הילקוט ואתה מריח בו ריח טוב מכל האילנות, ונסמך על הדרשה הקודמת (אות ל"ח) דתפוח שבכאן היינו אתרוג, וריחו באמת טוב מכל פרי האילנות. ובזוהר פ' אחרי (ע"ד א') איתא הלשון ריחי' [דאתרוג] דקיק מכל שאר אילני. ועיין לפנינו בתו"ת פ' תולדות בפסוק ראה ריח בני כריח שדה וגו' הבאנו שם דרשה כריח שדה של תפוחים דהיינו אתרוגים, וע' שבת פ"ט א' בתוס'. כך אמר להם משה לישראל, אם מבקשים אתם להגאל בדבר קל אתם נגאלין, ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם וגו' ^מבר"ל אפילו בדבר קל כמו אזוב שהוא שפל שבצמחים אפ"ה אם מקיימים אותו מפני מצות ה' באהבה חשוב ומקובל לפני הקב"ה כמצוה בדבר גדול ונכבד, וכמ"ש אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. .
(שם) בצלו חמדתי וישבתי. א"ר לוי, שלש תקות טובות קוו ישראל על הים, קוו לתורה, לדגלים ולמשכן. לתורה – דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ^מגדריש בצלו בכנוי לתורה ע"ש הכתוב בצל החכמה. או דהוא ע"פ מ"ש שכפה הקב"ה על ישראל את ההר כגיגית בעת קבלת התורה והיה פרוש עליהם כצל. ועיין מש"כ בדרשה ראשונה מפסוק זה. , לדגלים – דכתיב חמדתי ^מדיתכן דסמיך על לשון פסוק הבא ודגלו עלי אהבה, כלומר שאהבתי את הדגלים, וחסר כאן המלה וגו'. , למשכן – דכתיב וישבתי, וכמש"נ (ש"ב ז') כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בני ישראל ממצרים ^מהודריש מעין גז"ש ישבתי ישבתי מה ישבתי דהתם פירושו באהל ובמשכן כך ישבתי דכאן באהל ובמשכן, וזהו בצלו. .
(מ"ר) ופריו מתוק לחכי. א"ר יצחק, אלו י"ב חודש שעשו ישראל לפני הר סיני ^מוכמבואר במכילתא פ' יתרו ס"פ בחדש השלישי וברש"י פ' בהעלותך שהיו י"ב חודש בקירוב נגד ההר, ור"ל שהרי בר"ח סיון באו לסיני וכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחודש נעלה הענן ויסעו למסעיהם ממדבר סיני, הרי י"ב חודש פחות עשרה ימים, ובכ"ז אינו חש המדרש לכלול המספר י"ב חודש אע"פ שחסרים עשרה ימים, דכהאי גונא מצינו כ"פ גם בתורה שלא חש הכתוב לתפוס מספר שלם אף על פי שחסר פורתא, כמו בפ' ויגש כל הנפש הבאה מצרימה שבעים, אף שאינם אלא ס"ט, וחמשים יום דספירת העומר אע"פ שאינם אלא מ"ע, ובפ' בשלח את המן אכלו ארבעים שנה אע"פ שחסר שלשים יום [עיין קדושין ל"ח א' ולפנינו בתו"ת שם], ובפ' שלח וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום אע"פ שאינם אלא ל"ט [ע' תענית כ"ט א' ולפנינו בתו"ת שם, וע' ברא"ש סוף פסחים סי' מ'. , מתמתקים בדברי תורה, מה טעם – ופריו מתוק לחכי, לחכי היה מתוק אבל לחיך אומות העולם היה מר ^מזלפי שהיו פרוצים בעבירות, כמו עמון ומואב בזנות וישמעאל בגנבה ואדום ברציחה [ע' ספרי ר"פ ברכה] וא"כ היה להם אזהרות התורה בענינים אלה מר כלענה. .
(שם) הביאני וגו'. רבי יהודה אומר, אמרה כנסת ישראל, הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין, זה הר סיני ^מחיתבאר ע"פ המבואר במ"ר לעיל פסוק ישקני דהר סיני היה מסוגל לתורה מראשית הבריאה ושם היתה חבויה ועצורה מתחילת בריאתה עד נתינתה, וזהו מ"ש (חבקוק ג') אלוה מתימן יבא וגו' ושם חביון עוזו, דהיינו בסיני, ולכן נמשל בזה למרתף האוצר בתוכו מטמונים שיעמדו לימים רבים. ונתן לי שם דגלי תורה ומצות ומעשים טובים ובאהבה גדולה קבלתים [שנאמר ודגלו עלי אהבה] ^מטיש להעיר במה שאמר ובאהבה גדולה קבלתים והלא דרשו ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ומבואר בשבת פ"ט א' שבאונס קבלוה, ואולי יתבאר ע"פ מש"כ הרמב"ם בפ"ב ה"כ מגירושין לענין מה דקיי"ל דגט מעושה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני [כגון בזה שהדין נותן שחייב לגרש ואינו רוצה] דאעפ"כ לא נקרא זה אנוס, משום דבאמת נפשו הפנימית של ישראל רוצה לקיים מצות התורה אלא שיצר הגוף מעכבו, ולכן כשכופין את הגוף עד שאומר רוצה אני תש יצרו ונקרא שעושה לרצונו, יעו"ש, ואף הכא בקבלת התורה נפשותיהם של ישראל רוצות בתורה אלא שיצר לבם תקפם, ולכן אף כשככו אותם נקרא שקבלו באהבה. ויש עוד להסביר בזה בדברי אגדה, ודי בזה. .
(שם) הביאני וגו'. רבי יצחק אומר, אמרה כנסת ישראל, הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין, זה הר סיני ^נעיין מש"כ לעיל אות מ"ח. , ונתן לי משם את התורה שנדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא כמנין ודגלו, ובאהבה גדולה קבלתיה שנאמר ודגלו עלי אהבה ^נאעיין משכ"ל אות מ"ט. וענין הדרשה במ"ט פנים עיין בסמוך אות נ"ד. ואמנם לא נתבאר לאיזו כונה זכר כאן ענין זה שהתורה נדרשת במ"ט פנים טהור וטמא, והלא עיקר כונת הדרשה כאן מהקבלה באהבה ומאי נ"מ לענין זה איך היא נדרשת, וי"ל דמכוין בזה להורות האהבה היתירה, דאע"פ שנדרשת התורה כמו במ"ט פנים לחומרא כך היא נדרשת במ"ט פנים לקולא, וא"כ היה אפשר לקבלה ורק להקל בכל פרט ע"פ אותם המ"ט פנים שלהקל, אך הנה קבלה כזו לא היתה מאהבה כי אם מהכרח, אבל המקבל מאהבה משתדל יותר לחפש אחר קיומה, וזהו שאמר כי אע"פ שנדרשת להקל ולהחמיר, אע"פ כן קבלתיה באהבה גדולה, ולכן מחפש אני ביותר אחר קיומה אף כי בחומר הענין. .
(שם) הביאני וגו'. ר' לוי אומר, אמרה כנסת ישראל, הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין, זה סיני ^נבכמשכ"ל אות מ"ח. , ושם ראיתי מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, וראו עיני דגלים של מעלה ואהבתי אותם ^נגענין ראית המלאכים בהר סיני יש לבא ע"פ מ"ש בשבת פ"ח ב' כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה בהר סיני חזרו ישראל לאחוריהן והיו מלאכי השרת מדדין אותם [מסייעין להם להתקרב], וכן שם (ע"א) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע היו המלאכים כותרים להם כתרים, וא"כ היו רואים אותם. , באותה שעה אמר הקב"ה למשה, הואיל ורצונם של בני לחנות בדגלים יחנו בדגלים, הדא הוא דכתיב (פ' במדבר) איש על דגלו באותות.
(מ"ר) ודגלו. א"ר ינאי, תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה לו במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור, שנאמר ודגלו עלי אהבה, ודגלו – בגמטריא מ"ט ^נדאולי יכוין כנגד מ"ש (נדרים ל"ח א') נ' שערי בינה שנבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים.
(ר"ה כ"א ב'], והאחד הוא ידיעת ה' על אמתתו, כ"כ הר"ן שם. ומה שתלה הנתינה במשה ולא לישראל י"ל עפ"י המבואר בנדרים שם דפלפול התורה נתנה באמת למשה לבדו והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, וי"ל דהנ' שערי בינה הם הם כונת השם פלפול. וכלל הענין ממ"ט פנים טמא וטהור נראה דהכונה היא דבמקום שיש מתוכחים בדעות ובסברות זה כנגד זה, שם יוצא הדין על אמתו ועל בוריו, וע"ד שאמרו מיני ומיניה תסתיים שמעתתא, וזוהי כונת המאמר בחגיגה ג' ב' ללמדך לחכמים שעוסקין בתורה אע"פ שאלו מטמאין ואלו מטהרין, אלו פוסלין ואלו מכשירין אלו אוסרין ואלו מתירין אעפ"כ אל אחד נתנן, וכן יש לפרש ע"פ זה המאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים, דר"ל דמתוך סתירות הדעות מתברר ומתלבן הדבר ויוצא הדין לאשורו על בוריו, ולכן כמו באלה קורא הקב"ה ודגלו עלי אהבה. וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו בר"פ הקודמת בפסוק מישרים אהבוך. .
(מס' סופרים פרק ט"ז) ודגלו עלי אהבה. א"ר שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה, הקב"ה אוהבן, שנאמר ודגלו עלי אהבה ^נהמדגילים – מתאספים ביחד ללמוד כדי שתתברר ההלכה. ומסמיך זה אלשון ודגלו שהדגל הוא מאסף ומקבץ למחנה, וע' תוס' ע"ז כ"ב ב'. וטעם המעלה בזה הוא ע"פ מ"ש אין התורה נקנית אלא בחבורה, וע"ל אות נ"ד. .
(שבת ס"ג א') ודגלו עלי אהבה. ר' יונה אומר, שני חברים שעוסקין בדבר הלכה, זה אומר בית אב של הלכה וזה אינו אומר בית אב של הלכה אומר הקב"ה ודגלו עלי אהבה ^נור"ל זה יודע טעם ויסוד ההלכה ולומדה ומסבירה וזה אינו יודע ולכן מדלג על אמתת הכונה וטועה בה, אעפ"כ אומר הקב"ה גם על זה הדולג ודלוגו עלי אהבה, כיון שהוא לא אשם בדבר, כי אם מאשר כשרונותיו פחותים, אבל כונתו לטובה, ואולי יתפרש לזה הלשון ודגלו מענין נטיה מאמת וכמש"כ (משלי ט"ז) במשפט לא מעל פיו ומתרגמינן לא נדגול פומיה, והלשון בית אב הוא כמו בנין אב, כלומר יסוד ומקור. .
(מ"ר) ודגלו עלי אהבה. א"ר אחא, עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת – ואייבת, אומר הקב"ה ודלוגו עלי אהבה ^נזטעם הדבר פשוט משום דרחמנא לבא בעי, וכונתו לטובה. ויתכן דתפיס חילוף מלה ואהבת לאויבת, משום דאותיות אהו"י דרכן להתחלף, ורק על הרוב לא ישתנה מובנם בחלופם וכאן שנוי נמרץ בחלופן, איבה מאהבה. .
(שם) ודגלו עלי אהבה. א"ר ישכר. תינוק שקורא למשה משה ולאהרן ארן ולעפרון עופרן ^נחיתכן דמכוין בקריאת שם משה בשי"ן שמאלי, וכמ"ש בנדרים י' א' נדר במותא ופי' הר"ן כנוי למשה [וע' תוי"ט], ואיירי בעלגי לשון, ולאהרן ארן [כי הה' נקל להחסר במבטא, כמו יונתן במקום יהונתן, לנחותם במקום להנחותם, אך הזריז זריז] וע' תוס' ע"ז כ"ב ב' דהכונה שבמקום אהרן קורא הרן, וצ"ע. ובשם עפרון קורא עופרן שהוא שם צדיקים כמש"כ תוס' במגילה י' ב'. אומר הקב"ה ולגלוגו עלי אהבה ^נטר"ל ולגלוגו – דבורו המגומגם, ודריש דלוגו כמו לגלוגו משום דהדלי"ת והלמ"ד מתחלפים באותיות דטלנ"ת, וע' מש"כ בבאור קהלת (ט' ז') בפסוק לך אכול בשמחה לחמך. .
(שם) ודגלו עלי אהבה. א"ר חיניא, לשעבר כשהיה אדם מראה איקונין באצבעו היה נזוק ^סר"ל כשהיה מראה בהנחת אצבעו על איקונין של מלך היה נענש, משום דאין זה מדרך הכבוד. ועכשיו אדם מניח ידו על האזכרה כמה פעמים ואינו נזוק, ולא עוד אלא שאומר הקב"ה וגורלו עלי אהבה ^סאוענין הנחת היד על האזכרה אולי מכוין למה שנוהגים להניח היד על המזוזה בכניסה וביציאתה מן הבית כמבואר ליו"ד סי' רפ"ה ס"ב, ור"ע איגר בתשובה סי' נ"ח שדי נרגא במנהג זה משום נגיעה ביד ערום בכתבי הקודש, וממדרש זה סמך לזה המנהג, ועי' בע"ז י"א א'. .
(מ"ר) ודגלו עלי אהבה. רבנן אמרי, התנוק הזה מדלג על האזכרה כמה פעמים ואינו נזוק, ולא עוד אלא שאומר הקב"ה ודלוגו עלי אהבה.
(שם) ודגלו עלי אהבה. א"ר ברכיה, אפילו אותן הדגולין שדגל יעקב באביו, כמש"נ ואת עורות גדיי העזים וגו' אמר הקב"ה בהן אני משרה שכינתי, כמש"נ ועשית יריעות עזים, ולא עוד אלא ודגלו עלי אהבה – ודגולו עלי אהבה ^סבמפרש כאן ודגלו מלשון לא ימעל פיו (משלי ט"ז י') דמתרגמינן לא נדגול פומי', ור"ל אפילו אותן הערמות ומעילות שמעל יעקב באביו ג"כ היו נוחים להקב"ה עד שצוה לעשות במשכן יריעות מעזים כדמפרש. ונראה כונת הענין ע"פ מ"ש ביומא ע"א א' מפני מה אין כהן גדול משמש בבגדי זהב ביוהכ"פ, אתמול ויעשו להם אלהי זהב ועכשיו משמש בבגדי זהב, ואין קטיגור נעשה סניגור, מבואר מזה דדבר שבו נכשלו ישראל אין חפץ להקב"ה בו להזכירו במקום קדוש, ולפי"ז הכונה כאן אי ס"ד שלא היה נוח להקב"ה ענין זה שעשה יעקב ע"י עורות גדיי העזים לא היה מצוה הקב"ה לעשות מהם יריעות עזים במשכן לזכר עולם. .
(שם) סמכוני באשישות. בשתי אשות, באש של מעלה ובאש של מטה ^סגאולי רומז למ"ש ביומא כ"א ב' לענין קרבנות אע"פ שירדה אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וזה אות על אהבת הקב"ה לישראל לקבל ברצון את קרבנותיהם, וזהו הכונה סמכוני באשישות שלא ימנע הקב"ה את אהבתו זאת וע"י זה גם תתחזק הדת. , דבר אחר – באשישות – בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ^סדוידוע הוא שהתורה נמשלה לאש ע"ש הכתוב הלא כה דברי כאש וגו'. וכן מימינו אש דת למו. .
(שם) סמכוני באשישות. באשות הרבה, באש של אברהם ובאש של מוריה ^סהבשעת עקידת יצחק דאיתא במדרשים שירד אש מן השמים ושרף את האיל תחת יצחק. ואשו של אברהם הוא מה שקדש שמו של הקב"ה בכבשן האש, ור"ל סמכוני בזכיות אלו. ושל סנה ושל אליהו ושל חנניה מישאל ועזריה ^סואשו של אליהו הוא בהר הכרמל כמש"כ ותפול אש ה' ותאכל את העולה. ואשו של סנה מפורש בתורה (פ' שמות) [והזכות ממנו י"ל כמ"ש בברכות ז' א' בשכר ויסתר משה פניו זכה וכו', בזכות כי ירא זכה וכו', יעו"ש] ושל חנניה מישאל ועזריה – בדניאל. .
(שם) סמכוני באשישות וגו'. באשישות אלו ההלכות המאוששות ^סזהחזקות והיסודיות, מלשון שתות, אשיות. , רפדוני בתפוחים – אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחים ^סחמפרש תפוחים שבכאן – אתרוג וכדלעיל פסוק ג' בדרשה כתפוח בעצי היער (אות ל"ח). , כי חולת אהבה אני, א"ר יצחק, לשעבר שהיתה הפרוטה מצויה היתה נפשו של אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה נפשו של אדם מתאוה לשמוע דבר אגדה ^סטר"ל כי בשעה שדעתו של אדם שפויה עליו והיינו בשעה שהפרוטה מצויה, יכול לתקוע עצמו גם לדבר הלכה העמוקה, משא"כ כשדעתו טרודה מפני חוסר פרנסה מתאוה לשמוע דבר אגדה הקלה לרעיון לקבלה. ויתפרש הלשון כי חולת אהבה אני עפ"י מ"ש שהאגדה מושכת את לבו של אדם להקב"ה, וזהו שאמר כי מפני שחולה אנכי לתאב לאהבת הקב"ה לכן אני צריך לסמיכה בדברי אגדה. .
(מס' סופרים פרק ט"ז) כי חולת וגו'. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, כל חלאים שאתה מביא עלי בשביל לאהבני לך הם ^עיתכן דרומז למ"ש במנחות נ"ג ב' למה נמשלו ישראל לזית לומר לך מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתישה כך ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין, וזוהי הכונה לאהבני לך לחזור אליו בתשובה מאהבה. .
(שם) כי חולת וגו'. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, כל חלאים שאומות העולם מביאין עלי בשביל שאני אוהבת אותך הם ^עאיש לפרש הכונה מפני שהם רוצים להתקרב אלי במאכל ובמשתה ובחתון, וישראל גדורים בכל אלה במצות התורה, לכן כועסים עליהם ומציקים אותם. .
(מ"ר) כי חולת אהבה אני. אמרה כנסת ישראל, אע"פ שאני חולה – אהובה אני לו ^עביתכן לפרש הכונה דחולי זו מוסב על החלישות והרפיון בעבודת ה' ובקיום המצות, ואמר דאעפ"כ אהובה אני לו, והוא כעין מ"ש בקדושין ל"ה א' בין כך ובין כך נקראים בנים למקום, יעו"ש ולפנינו בתו"ת בפ' ראה בפסוק בנים אתם לה'. .
(שם) שמאלו וגו'. שמאלו תחת לראשי – אלו לוחות הראשונים וימינו תחבקני אלו הלוחות השניים ^עגכי הראשונים מכיון שנשברו נחשבת נתינתם נתינה כהה וחלושה, היינו בשמאל, כיון שלא נתקיימה הנתינה, משא"כ השניים שהם קבועים וקיימים לעד ולעולמים נחשבת נתינתם נתינה תקיפה וחזקה, והיינו בגבורת ימין. ואפשר לפרש כונת הלשון שמאלו תחת לראשי עפ"י הכתוב בענין שבירת הלוחות הראשונים (פ' תשא) וישבר אותם תחת ההר, ובפ' יתרו מבואר שעלה על ראש ההר, והוא הר סיני, וע"ש קבלת התורה עליו הוא מתיחס לישראל, וזהו שאמר, שמאלו, הלוחות הראשונים, מונחים תחת לראשי, תחת ההר, מאז שנשברו, שם, משא"כ בשניים אני חבוקה עד היום כחביקת ימין. .
(שם) שמאלו וגו'. שמאלו תחת לראשי זו ציצית וק"ש, וימינו תחבקני זו תפלין ותפלה ^עדדריש שמאלו בחסור האל"ף מלשון שמלה, שמלות, [כי באותיות אהו"י נוהג יתרון וכמו שדרשו בסוף קה"ר וינאץ השקד מלשון וינץ וכן להלן (ז' ו') ראשך עליך ככרמל דרשו רשך] ודריש שמלה שמתעטפין בה עד מתחת לראש, והיינו טלית של ציצית, וכן דריש זה לענין ק"ש, מפני שקבלת עול מלכות שמים הוא במחשבה בראש, וימינו תחבקני דריש לתפילין מפני כי בהם הימין מחבק את השמאל כי קושרין בימין, וכן דריש זה לענין תפלה מפני שבעת התפלה צריך להיות יד ימין על של שמאל כעבד לפני רבו. .
(שם) שמאלו וגו'. שמאלו תחת לראשי זו סוכה, זו מזוזה ^עהכי הסוכה להיותה דירת ארעי צריכה שמור מעט, והוא ציור לשמירה בשמאל שהיא כהה וחלושה, וזהו שמאלו תחת לראשי, והמזוזה היא לימין הבא אל הבית ולשמאל הגר בו, שהוא ישן בהבית. , וימינו תחבקני – זה ענן שכינה לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב (ישעיה ס') לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, מי יאיר לך – והיה לך ה' לאור עולם ^עוור"ל דהמאור ההוא יהיה אדיר וחזק בערך לעומת אור השמש ונגה הירח, כמו ערך גבורת הימין לגבי השמאל. .
(שם) שמאלו וגו'. א"ר, מאי דכתיב לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, איזה הוא דבוק – שמאלו תחת לראשי ^עזכמו זה הסועד בשמאלו תחת הראש ובימינו מחבק הוא אוהב ומחבב את הנסעד, כך צריך להיות דבוק בה' באהבה. .
(שם) השבעתי אתכם. ר' יוסי ב"ר חנינא אמר, שתי שבועות יש כאן ^עחר"ל שתי פעמים כתיב בשה"ש השבעתי אתכם בלשון אחד, כאן ובפרשה ג' פסוק ה', אבל מה דכתיב עוד בפ' ה' פסוק ח' ובפרשה ח' פסוק ד' לא חשיב, מפני שבלשון אחר הם כתובים. , אחת לישראל ואחת לאומות העולם. השביע לישראל שלא ימרדו בעול המלכות והשביע לאוה"ע שלא יקשו עולם על ישראל, שאם עושין כן הם גורמין לקץ לבא שלא בעונתו ^עטוע"ע מענין דרשה זו בכתובות קי"א א' ובדרשות הבאות כאן. .
(שם) השבעתי אתכם. רבי חלבו אמר, ד' שבועות יש כאן ^פארבע פעמים נמצא לשון כזה בקירוב בשה"ש, כאן ובפרשה ב' פסוק ו', בפרשה ג' פסוק ה', ובפרשה ח' פ' ד', אבל מה דכתיב בפרשה ה' פסוק ח' השבעתי אתכם אם תמצאו את דודי, איננו מן המנין מפני שהוא מענין אחר ואינו נוגע לדברים אלו שחשב. , השביע לישראל שלא ימרדו במלכיות ושלא ירחקו את הקץ ^פאפירש"י שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי, ויש גורסים שלא ירחקו, פי' בעונם, עכ"ל, ולולא דבריו יש לפרש הגירסא שלא ירחקו ע"פ מ"ש בסנהד' צ"ז א' ר' זירא כד הוי משכח לרבנן דהוו מתעסקי ביה [בזמן ביאתו של משיח], אמר ליה במטותא מינייכו לא תרחקוהו, ר"ל שלא תחשבו את הקץ, יען דקיי"ל כי משיח אינו בא רק בהיסח הדעת וכשמחשבים את הקץ אינם מסיחים דעתם מאותו הזמן ובזה עוד מרחיקים את ביאתו, והיא היא הכונה גם כאן. ושלא יגלו מסטורין שלהם לאוה"ע ^פביש מפרשים דהכונה סתרי תורה, וצ"ע בחגיגה י"א א', ויש עוד פירושים. ושלא יעלו חומה מן הגולה ^פגר"ל להתקבץ ולעלות מן הארץ בחזקה, וכמ"ש ביומא ט' ב' אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, ויתכן דהוא מלשון הכתוב (יואל ב') כאנשי מלחמה יעלו חומה, ואין זה שייך לשבועה הקודמת שלא ימרדו במלכיות, דשם איירי בנוגע בפנים המדינה. , אם כן למה מלך המשיח בא לקבץ גליותיהן של ישראל ^פדיש לפרש הכונה א"כ למה מלך המשיח בא וכו', דהלא כל עיקר ביאתו לקבץ גליות ישראל, ואם ישראל יעשו מעצמן כזה א"כ למה תכלית ביאתו הוא. .
(מ"ר) השבעתי אתכם וגו'. אמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנא' השבעתי אתכם וגו' ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ ^פההוא תפס את לשון הכתוב כפשטיה [ותפס בבל ע"ד הכתוב (ירמיה כ"ז) בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם]. אבל לא כן דעת החכמים זולתו, אלא דגם בזה"ז יש מצות ישיבת א"י, ומפרשי דפ' זה אם תעירו וגו' מוסב על העליה בחומה, כלומר יחד כולם וביד חזקה, כמש"כ בדרשה הקודמת. וכה מבואר בגמ' מעלית הרבה חכמים לא"י בחבה יתרה. ובדעת רב יהודה צ"ל דאע"פ דלדעת כמה ראשונים יש גם בזה"ז מצות ישיבת א"י [עי' מש"כ בתו"ת ר"פ ראה], זה הוא לדעתו רק באלה שיושבים שם מכבר שאסור להם לצאת מתוכה, ולא בעולים חדשים. .
(כתובות קי"א א') בצבאות. בשתי צבאות, בצבא של מעלה ובצבא של מטה, ואיזה זה, זה בשמים ובארץ ^פויתכן דרומז להפ' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. .
(מ"ר) בצבאות. באבות ובאמהות, מאי משמע, צבאות שעשו הם צביוני ועשיתי צביוני בם ^פזמפרש צבא מלשון רצון, שכן הוא באורו בארמית כ"פ בדניאל (ד' ז') הוי צבא, אדון צבית ליצבא, ועוד, ור"ל שהם עשו רצוני ואני עשיתי רצונם. .
(שם) בצבאות וגו'. מהו בצבאות או באילות השדה, א"ר אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה ^פחנסמך על השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל כמבואר בדרשות הקודמות. .
(כתובות קי"א א') בצבאות וגו'. מהו בצבאות או באילות השדה – במילה, מאי משמע, בצבא שיש בה אות, או באילות השדה – ששופכין דמם כדם צבי ואיל ^פטאולי דריש צבא מלשון זמן וקץ, כמו הלא צבא לאנוש (איוב ז'), חליפות וצבא, כל ימי צבאי (שם י' וי"ד), וכן דריש המלה לשתים צבא ואות, וכמילה היא מצוה הבאה לזמן מוגבל (לשמונה ימים) ויש בה אות ניכר בגוף כל ימי צבאו של אנוש. .
(מ"ר) בצבאות וגו'. רבנן אמרי, השביען בדורו של שמד ^צר"ל בקדושת אלה שעמדו בנסיון בעת ההיא. . מאי משמע, בצבאות – שעשו צביוני בעולם ושעשיתי צביוני בם ^צאדריש צבא מלשון רצון, וכמש"כ לעיל אות פ"ז. וענין שעשיתי צביוני בם הכונה שרצה כביכול שיתקדש שמו על ידם וכעין שדרשו בנדב ואביהוא ונקדש בכבודי (פ' תצוה) אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, יעו"ש לפנינו בתו"ת. או באילות השדה – ששופכין דמן על קדושת שמי כדם הצבי ואיל, הדא הוא דכתיב (תהלים מ"ר) כי עליך הורגנו כל היום ^צאוהמליצה ששופכין דמם כדם צבי ואיל רומז ללה"כ בתורה (פ' ראה) בענין הקרבת צבי ואיל על הארץ תשפכנו כמים, והכונה ששופכים דמם כמים. .
(שם) באילות השדה. זו חית השדה, האיך מה דאת אמר (איוב ה') כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך ^צבוהברית הוא שבועה. ואיירי שאם יזכו ישלימו עמהם, ואם לאו יתקיים והשלחתי בכם את חית השדה, ועיין שבת ל"ג א'. .
(שם) באילות השדה. אלו השבטים, האיך מה דאת אמר נפתלי אילה שלוחה ^צגנראה דתפס להזכיר את נפתלי משום דהוא מכונה בשם אילה, וכאן כתיב באילות, אבל אין ה"נ דמכוין לכל השבטים שנמשלו לחיות כמ"ש בסוטה י"א ב' אומה זו לחיה נמשלה, גור אריה יהודה, דן נחש, נפתלי אילה, ישכר חמור גרס, יוסף בכור שור, בנימין זאב. .
(שם) את האהבה וגו'. איזו אהבה, רבי יודן אומיר, אהבה שאהב יצחק את עשו, ומהו עד שתחפץ – עד שנעשה חפצו של זקן ^צדשבשכר המאכל שהאכיל עשו ליצחק ברכו לבסוף, ובעוד שאותו זכות קיים צריכין להשתעבד תחת ידו, וזהו עד שתחפץ עד שיהיה קיים מה שנעשה בשביל מלוי החפץ. , ורבי ברכיה אומר, אהבה שאהב הקב"ה לישראל, ומהו עד שתחפץ – עד שתחפץ מלכות של מעלה ^צהדריש הפעל על המלכות, ויהיה התי"ו סימן נסתרת לנקבה והוי הקריאה עד שֶׁתַּחֲפׁץ. .
(מ"ר) עד שתחפץ. לכשתחפץ מדת הדין מאליה אני הוא מביאה בקולי קולות ולא אתעכב, לכך נאמר עד שתחפץ [וסמיך ליה קול דודי הנה זה בא] ^צויתכן דרומז להמבואר לעיל פסוק ב' בדרשה כשושנה בין החוחים שהיתה קשה להקב"ה גאולת ישראל ממצרים מפני מדת הדין שקטרגה עליהם שאינם ראוים לגאולה, וכן בכל גאולה, לולא קטגוריא מדת הדין כבר היתה הגאולה באה, וזהו שאמר לכשתחפץ [גם] מדת הדין בגאולת ישראל, והיינו לכשתפסוק מלקטרג עליהם אז ממילא אני מביאה, יען כי בזה הוא רצוני, ולא עוד אלא גם בקולי קולות כלומר בששון ובשמחה, ע"ד הכתוב קול ששון וקול שמחה, [או ר"ל בפרסום גדול] וע"ד הכתוב (ישעיה כ"ט) מעם ה' צבאות תפקד ברעם וברעש ובקול גדול ועוד הרבה פסוקים כאלה, וכן כאן קול דודי הנה זה בא, דמוסב על זמן הגאולה. .
(שם) קול דודי. קול דודי זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר בחודש הזה אתם נגאלין, אומרים לו והלא כבר נשבע הקב"ה שהיא משעבדנו בע' אומות, הוא משיבן, אחד מכם גולה לברברי ואחד לברטניא ^צזכ"ה הגירסא בפסיקתא ובילקוט, ויש גירסות לברברי ולסמרטיא, והם שמות מדינות בימים קדמונים בירכתי צפUן. ודומה כמו שגליתם כולכם, ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם מכל אומה ואומה כותי אחד או ברברי אחד בא ומשעבד בכם ודומה כאלו נשתעבדתם בשבעים אומות ^צחטירוניא הוא מענין שררה, וכמו שתרגם סרני פלשתים – טורני פלשתאי, ור"ל שהמלכות הזאת [יתכן דמכוין למלכות רומי שפשטה מלכותה על כל העולם, ובכ"מ מכונה בשם סתמי מלכות, וכמו מלכות הידועה] כותבת וממנה לה שרים מכל האומות, והשרים האלה משעבדים בישראל ונחשב כאלו כל האומות משעבדים בהם, ויהיה לפי"ז פירוש הכתוב, קול דודי, הגיד לי שהקב"ה, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, כלומר על אוה"ע, וממהר גאולתן של ישראל. והמפרשים פרשו בדוחק גדול. .
(שם) קול דודי וגו'. קול דודי זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אמרו לו האיך אנו נגאלין והלא אמר הקב"ה לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועדיין אין בידנו אלא רד"ו שנים, אמר להם, הואיל והיא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, אין ההרים והגבעות האמורים כאן אלא קצים ועיבורין, מדלג על החשבונות ועל הקצים ועבורים ^צטמכנה קצים ועבורים בשם הרים וגבעות, כי להיותם על הרוב מרוחקים בזמן הם נראין לאדם כמו העברה דרך הרים וגבעות. ועיקר טעם דרשה זו כפי המתבאר ממ"ר פ' בא פרשה ט"ו בנוי על הלשון שאמר בענין זה החודש הזה לכם ראש חדשים, למה דוקא לכם, כי הלא למ"ד בניסן נברא העולם בודאי הוא ראש חדשים גם לכל העולם, ולמ"ד בתשרי נברא העולם הלא תשרי ראש לחדשים, ולכן מפרש ע"ד רמז החודש מלשון חידוש, כלומר שבחודש הזה נעשו להם נסים וכדמפרש שם במ"ר הואיל ועשיתי לכם נסים בחודש הזה וכו', וזהו שאמר להם משה הואיל והוא חפץ בגאולתכם כאשר נראה מכל הנפלאות שעשה עמכם בחודש הזה בודאי גם הגאולה תבא בחודש הזה. .
(שם) קול דודי וגו'. רבי נחמיה אומר, קול דודי זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אמרו לו, האיך אנו נגאלין והלא אין בידינו מעשים טובים, אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט, בצדיקים שבכם ובמעשיהם, כגון עמרם ובית דינו ^קעיין לעיל בפסוק ב' בדרשה כשושנה בין החוחים שהיתה קשה לפני הקב"ה גאולתן של ישראל ממצרים, מפני שהיתה מדת הדין מקטרגת עליהם שהיו שוין למצרים בעבודת אלילים, ומבואר שם דאע"פ שהיו בהם גם צדיקים, אעפ"כ היה מקום למדת הדין לקטרג אחרי כי העולם נדון אחר רובו, יעו"ש, וא"כ צ"ע למה אמר כאן שאינו מביט במעשיכם הרעים ובמי הוא מביט בצדיקים שבכם, הרי דדן בזה לפי המעוט, וצ"ל דהוא ע"ד מ"ש זכו אחישנה לא זכו בעתה וכשהגאולה היא בערך בעתה אז הוא דן גם אחר המעוט, אחרי שכבר הגיע העת, משא"כ אם היא בערך אחישנה, אז הוא דן אחר הרוב אם זוכים לכך. , הדא הוא דכתיב מדלג על ההרים [מקפץ על הגבעות], אין הרים אלא בתי דינין כמש"נ (שופטים י"א) ואלכה וירדתי על ההרים ^קאבבת יפתח איירי שאמרה כן לאביה, ודרשו בש"ר פרשה ט"ו דהרים היינו סנהדרין שיתירו לו הנדר, ויתכן דראו לדרוש כן משום דאם היתה הכונה על הרים ממש להתאבל הול"ל ועליתי על ההרים ולא וירדתי. [ואע"פ דלפי הדרשה דסנהדרין הו"ל ג"כ לומר ועליתי, וכמש"נ וקמת ועלית וגו' אל השופט וגו', י"ל דרמזה בזה למ"ש בילקוט שיפתח בעצמו לא רצה לילך אל הדיין שהיה אז פנחס, שאמר שפחיתות וירידה היא לו, ועל זה אמרה, שהיא תלך ולא איכפת לה בירידה זו]. ולפי דרשה זו הוי הפי' מדלג על ההרים – מדלג קץ בשביל ההרים, והלשון על היא כמו בשביל כמו על אדות בנו, על עזבם את תורתי. [ואין גבעות אלא צדיקים] ^קבלפנינו במ"ר חסר מאמר זה, והוספנו אנו ע"פ הנוסחא אשר כזאת בכ"מ באגדות, וע' בסמוך בדרשה מדלג על ההרים. .
(שם) קול דודי וגו'. רבנן אמרי, קול דודי זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אמרו לו האיך אנו נגאלין והלא כל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו ^קגכמבואר לעיל בפסוק ב' שהיתה מדת הדין מקטרגת הללו [מצרים] עובדי עבודת כוכבים והללו [ישראל] עובדי עבודת כוכבים. , אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, אין הרים וגבעות אלא עבודת כוכבים, כמו שנאמר (הושע ד') על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו.
(שם) מדלג על ההרים וגו'. מדלג על ההרים – בזכות אבות, מקפץ על הגבעות – בזכות אמהות ^קדמפרש על ההרים – בשביל ההרים, בשביל האבות, וכמו על עזבם את תורתי. וכהאי גונא דרשו בירושלמי סנהדרין פ"י ה"א עה"פ כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ההרים ימושו זה זכות אבות והגבעות תמוטינה זה זכות אמהות, וע"ל פ' י"ז על הרי בתר, ובחבורנו תו"ת פ' בראשית בפ' זכר ונקבה ברא אותם (א' כ"ז) בארנו שייכות תוארים אלו לאבות ולאמהות. והביא ראיה בגמרא מכאן לפסוק שמעו הרים דבר ה' מה כאן הרים פירושו אבות אף הרים דהתם פירושו אבות, ולפלא הוא כי במ"ר פ' בא מביא ראיה להיפך דהרים דמדלג פירושו אבות מהרים דשמעו, אכן כבר בארנו בתו"ת ר"פ ויצא ובפ' ברכה בפ' שם חלקת מחוקק ספון דכן דרך האגדות להביא בשני מקומות ראיה מאחד על אחד, יעו"ש. .
(ר"ה י"א א') דומה דודי. [דודי זה הקב"ה, ולמה נקרא שמו דודי], לפי שאמרה כנסת ישראל, רבש"ע, אתה אומר לן דיו דיו [ואנו אומרים] ואנו את לגבן תחלה ^קהיתכן דדיאה הוא מלשון וידא על כנפי רוח כאשר ידאה הנשר, ור"ל שישראל אומרים שובה אתה אלינו תחלה, והקב"ה אומר שובו אתם אלי תחלה. ובמ"ר פ' נשא פרשה י"א סי' ב' הלשון מפורש יותר, אמרו ישראל לפני הקב"ה, אתה אומר לנו אתאי לגבי תחלה וכו'. [מ"ר] לצבי. כצבי, מה צבי זה מדלג מהר להר, מבקעה לבקעה, מאילן לאילן, מסוכה לסוכה, ומגדר לגדר, כך הקב"ה מקפץ מבית הכנסת זה לבית הכנסת אחר, מבית מדרש זה לבית מדרש אחר כדי לברך את ישראל ^קוי"ל הכונה דישנם מקומות מקומות שעניני תפלותיהם שונות, אלה מבקשים על הפרנסה ואלה על הבריאות ואלה על מחילות עונות וכדומה, לכן ישרה כביכול שכינתו בכ"מ להענות לכ"א כפי דרישתו וצרכו. .
(מ"ר) לצבי. כצבי, מה צבי זה מדלג מהר להר, מבקעה לבקעה, מאילן לאילן, מסוכה לסוכה, ומגדר לגדר, כך הקב"ה קפץ ממצרים לים ומים לסיני ומסיני לעתיד ^קזר"ל שלא השרה שכינתו במקום אחד לעולם, כדמפרש, ובא בזה להורות דכל מקום שגלו ישראל שם שכינה עמהם, וכמש"כ בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ועיי"ש לפנינו בתו"ת. .
(שם) לצבי. כצבי, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, וכן גואל האחרון ^קחורבינו בחיי נתן טעם לדבר דהוא כדי להטעות את שונאיהם שלא יעשו עכובים ומניעות לישראל. וגואל הראשון מכוין על משה, שמבואר במדרש שהיה נכסה מישראל במצרים ג' חדשים [מפני שלא מצא עדיין את העת מוכשרת להודע]. .
(שם) לעפר האילים. רבי יוסי ב"ר חנינא אומר, לאורזליהון דאיילתא ^קטפי' איל בחור. .
(שם) אחר כתלנו. אחר כתלנו של סיני, כמו שנאמר כי ביום השלישי ירד ה' ^קיומפרש אחר כתלנו לשון מליצי ותואר לזמן קרוב, או כי מכנה את הר סיני בשם כותל, יען כי הר היינו כותל. .
(שם) אחר כתלנו. אחר כותל מערבי של בית המקדש, ולמה כן, לפי שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם ^קיאובילקוט מלכים הלשון שאינו זז שכינה מכותל מערבי לעולם. .
(שם) משגיח מן החלנות. כמו שנאמר וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר וגו' ^קיבנראה דחסר כאן לשון הפסוק דמיני' עיקר הראיה, והוא אנכי ה' אלהיך וגו' לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'. ובאור הענין דסמיך על המבואר לעיל פרשה א' פסוק ישקני דשתי דברות הראשונות, אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמעו ישראל, ויתר הדברות שמעו ע"י משה, ומצייר ערך השמיעה ישר מפי הגבורה למשגיח מן החלונות, שהיא ראיה תמה וברורה, והשמיעה ע"י משה להצצה מן החרכים שהיא השקפה מצומצמת וקצרה, וזהו שדרש משגיח מן החלונות כמו שנאמר וירד ה' על הר סיני וגו' אנכי ה' אלהיך וגו' לא יהיה לך אלהים אחרים. ובסמוך דרש מציץ מן החרכים כמו שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה וגו', כלומר כל עשרת הדברות שנאמרו ע"י משה, ומהו ענה דודי ואמר לי אנכי ה' אלהיך, כלומר מה אמר לי דודי בעצמו, אנכי וגו'.
וגם יש לפרש הכונה משגיח מן החלונות דרומז להמבואר במדרשים דבשעת מתן תורה פתח הקב"ה את הרקיע כחלון ואמר ראו שאין זולתי. .
(שם) משגיח מן החלנות וגו'. משגיח מן החלונות זו זכות אבות. מציץ מן החרכים זו זכות אמהות ^קיגבמ"ר פ' נשא פ' י"א מסיים בזה, כשם שיש הפרש בין חלון לחרך כך יש הפרש בין זכות אבות לזכות אמהות, ובזה הדרשה מבוארת. .
(שם) מציץ מן חרכים. כמו שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים, ומהו ענה דודי ואמר לי – אנכי ה' אלוהיך ^קידעיין מש"כ לעיל אות קי"ב וצרף לכאן. . דבר אחר אמר לי החודש הזה לכם ראש חדשים ^קטודהמאמר הזה היה פתח ומבוא להגאולה, וע"ע בזה במ"ר פ' נשא פרשה י"א. .
(שם) ענה דודי ואמר. וכי לא זו היא עניה ולא זו היא אמירה, אלא ענה ע"י משה ואמר על ידי אהרן, דבר אחר ענה ע"י דניאל ואמר ע"י עזרא, דבר אחר ענה ע"י אליהו ואמר על ידי מלך המשיח, ומה אמר קומי לך רעיתי יפתי קומי זרוזי גרמיך ^קטזחלץ עצמותיך להיטיב מעשיך, כלומר הכיני עצמך לגאולה. וטעם יחס הפעל ענה למשה ולדניאל ואליהו, ואמירה לאהרן ועזרא ומלך המשיח, י"ל משום דיסוד העניה לגאולה נענו משה ודניאל ואליהו, אבל תוצאת האמירה לישראל היתה ע"י אהרן ועזרא ומלך המשיח. .
(שם) קומי לך וגו'. קומי לך בתו של אברהם דכתיב ביה לך לך, רעיתי יפתי – בתו של יצחק שרעה אותי ויפה אותי על גב המזבח, ולכי לך בתו של יעקב דכתיב ביה וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם ^קיזאגדה זו באה כלפי האגדות שלמעלה בפסוק ח' עה"פ קול דודי שבשעה שבשרו את ישראל על הגאולה תמהו על זה מפני שלשה דברים, האחד לפי שלפי גזרת הקב"ה עדיין עליהם להיות בגולה, והשני שאין בידיהם מעשים טובים שיגינו עליהם, והשלישי כי שקועים הם בחטא עבודת כוכבים, ועל זה אמר כאן בתשובה מהקב"ה, כי על שלש אלה יש זכיות כנגד הרצויים לזכות הגאולה, כי כנגד הטענה שעדיין עליהם להיות בגולה תגן זכות אברהם שע"פ מצות ה' גלה מארצו וממולדתו ומבית אביו ולכן יתמעט מספר שנות הגלות, וכנגד הטענה ממניעת מע"ט תגן זכות יצחק שהרבה לעשות הטוב בעיני ה' בתתו את עצמו להעקד על גבי המזבח, ונגד הטענה ששקועים בחטא עבודת כוכבים תגן זכות יעקב שהיה הרבה שנים בבית לבן שהיה עובד גלולים ולא למד ממנו, והיה תקיף באמונתו והלך לשם, כמבואר באגדות בפסוק עם לבן גרתי. .
(מ"ר) הסתו עבר. הסתו עבר אלו ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר ^קיחהסתו על הרוב ימיו מעוננים וגשומים ועצבים, ומשל הוא לארבעים שנה שעשו ישראל במדבר שהיו רוב השנים מעוננים ועצבים מהמאורעות שארעו להם שם, מעשה העגל, מתאוננים, מרגלים, מחלוקת קרח ועוד ענינים שונים וכמש"כ בפ' שלח וינסו אותי זה עשר פעמים, וכן הכונה בדרשה הבאה. . דבר אחר, אלו שבעים שנה שעשו ישראל בגולה בימי עזרא ^קיטונטמוע בין האומות הקדמונים ונשאו נשים נכריות וכו', וזה הוא ג"כ משל לסתו שימיו מעוננים ועכורים כמש"כ באות הקודם. . דבר אחר, אלו ארבע מאות שנה שנגזרו על אבותינו במצרים, דבר אחר, אלו מאתים ועשר שנים שנשתעבדו במצרים, דבר אחר, זו מלכות כותים שמסיתה את העולם ומטעת אותו בכזביה ^קכיתכן דמכוין למלכות רומי שמבואר בדה"י שהיתה שולחת שלוחים מסיתים להסית ולהדיח את ישראל. וטעם המשל מכל אלו לסתו הוא כמש"כ לעיל אות קי"ח. .
(שם) הגשם חלף. אלו ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודין במדבר ^קכאהוא הזמן שבו כלו מתי מדבר, ועד אז לא דבר הקב"ה גם עם משה בחיבה, כמבואר בתענית ל' ב' ובירושלמי שם פ"ג ה"ד, כל ל"ח שנים שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה, ומבואר לפנינו בתו"ת פ' דברים ב' ט"ז. . ד"א, אלו נ"ב שנה משנחרב הבית עד שנעקרה מלכות כשדים ^קכבשאז היו ימי צער וטלטולים ונדודים לישראל ומשל הוא לגשם דולף. . ד"א, זה השעבוד [בימי מלך המשיח] ^קכגכמש"כ בפ' חלק דור שבן דוד בא צרות באות לעולם, ואמר שעתה השעבוד והצרות חלפו. .
(שם) הנצנים נראו. אלו משה ואהרן, אלו הנשיאים, אלו מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו, אליהו ומלך המשיח ומלכי צדק ומשוח מלחמה ^קכדשכל אלה הֵנֵצוּ לישראל ישועות בזמנים ואופנים שונים. .
(שם) עת הזמיר הגיע. הגיע זמנם של כותים להזמר, של רשעים להשבר, של בבליים להשמד, של מלכות הרשעה להכלות ^קכהדריש זמיר מלשון כריתה והפסקה כמו שדך לא תזמור וכל פעלים אלו שחשב, שבר, שמד, כלות, הם משותפים עם פעל זמר. . דבר אחר, עת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה להזמר ^קכוגם בזה כמו למעלה דריש זמיר מלשון כריתה, ומושב זה על זמן יציאת מצרים כמבואר לעיל בפ' ענה דודי, והכונה הגיע זמן הערלה שתכרת. יש לפרש דמשל הוא לאילן של ערלה שעד אחר שלש שנים אסור להנות ממנה, ולאח"כ אומרים הגיע זמנה של איסור זה, כלומר עבר זמנה של האיסור, ועתה רשאים לכרות הפירות וליהנות מהם, וכן הכונה הכא הגיע, עבר זמן שעבודם של ישראל ועתה רשאים לזכות בהגאולה. , הגיע זמנו של ביהמ"ק להבנות בימי עזרא, הגיע זמנם של ישראל להגאל, הגיע זמנה של מלכות שמים להגלות, הגיע זמן של ים סוף להבקע, הגיע זמן שתעשו זמירות להקב"ה, שנאמר עזי וזמרת יה, הגיע זמנה של א"י להחלק ^קכזלענין הדרשה הגיע זמן של ביהמ"ק להבנות דריש זמיר לומר שירה בביהמ"ק. ולענין גאולת ישראל וגלוי מלכות שמים דריש זמיר מלשון זמר ושמחה, ולענין הגיע זמן של ים סוף להבקע דריש זמיר מלשון כריתה ובקיעה כמש"כ לעיל אות קכ"ה, וכן גם לענין חלוקת ארץ ישראל דריש לשון זמיר כריתה לחלקים. או דלענין הגיע זמן של ים סוף להבקע דריש ג"כ זמיר מלשון שיר וזמר, וכמו דסיים על זה הגיע זמן שתעשו זמירות להקב"ה, ומכוין לאז ישיר משה וגו', וא"כ המדרש בעצמו מפרש יחס לשון זמר לענין זה. .
(שם) וקול התור נשבע בארצנו. א"ר יוחנן, קול תייר נשמע בארצנו, זה קולו של משה שאמר כה אמר ה' כחצות הלילה, זה קולו של יהושע בשעה שאמר עברו בקרב המחנה. דבר אחר, זה קולו של כורש בשעה שאמר (עזרא א') מי בכם מכל עמו יהי ה' אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה, דבר אחר, זה קולו של מלך המשיח המכריז ואומר (ישעיה נ"ב) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר ^קכחבכל אלה מפרש קול התור – קול התייר שענינו מורה ומראה דרך לאינם בקיאים, וכמו שתרגם באיוב (כ"ט, ט"ו) עינים הייתי לעור – תייר הויתי למסכנא. .
(מ"ר) התאנה חנטה פגיה. התנוקת קרויה פגה, על שם התאנה חנטה פגיה ^קכטפגה היא ג"כ תאנה רק שלא נתבשלה עוד והיינו שאין לה עוד סימנים. ויען כי הכתוב המשיל את האשה לגפן, כמש"כ אשתך כגפן פוריה, לכן סמכו חכמים לקרוא לשלש תקופות שבחיי האשה, הקטנות והנערות והבגרות, בשמות מתיחסים לגדולי האילן מראשית צמיחתה עד שתמלא פירות. וכתב הגר"א דאשה בבית אביה נקראת תאנה, לפי שכשהוא מפרנסה זוכה במעשה ידיה ובמציאתה, והוא ע"ש הכתוב נוצר תאנה יאכל פריה. .
(נדה מ"ז א') התאנה חנטה פגיה וגו'. התאנה חנטה פגיה אלו סלי הבכורים, והגפנים סמדר נתנו ריח – אלו הנסכים ^קלדריש כן בהמשך וסיוע לדרשות הקודמות דהפסוקים מוסבים לזמן הגאולה ובנין המקדש וכו', ודריש ענינים אלה שהם ג"כ פרטים המסתעפים מקיומו של ביהמ"ק ותחית האומה. .
(מ"ר) התאנה חנטה פגיה וגו'. א"ר חייא בר אבא, סמוך לימות המשיח דבר גדול בא לעולם והרשעים כלים ^קלאהפגים הם התאנים שלא נתבשלו כל צרכן, ומשל הוא לפושעי ישראל שאין מעשיהם שלמים ורצויים כתבשיל שלא נתבשל די צרכו. והוי הכונה התאנה כנוי לישראל, חנטה [כבשה, מלשון חניטה] פגיה, והוא כנוי יפה לכליה, ובטעם הדבר י"ל כדי שלא יתקלקלו אחרים בסבתם. , והגפנים סמדר נתנו ריח – אלו הנשארים, ועליהם נאמר (ישעיה ד') והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים ^קלבר"ל אלו הנשארים בצדקתם או שעשו תשובה, וסמך על סוף הפסוק והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. .
(שם) יונתי. מהו יונתי ^קלגולא יונה. , אמר הקב"ה אצלי הם כיונה, מפני שנעשים כיונה תמה ושומעין לי, כמו שנאמר ויאמן העם, אבל אצל אוה"ע הם כחיות ^קלדסמיך על האגדה דסוטה י"א ב' אומה זו לחיה נמשלה, יהודה גור אריה, דן נחש, נפתלי אילה שלוחה, ישכר חמור גרם, יוסף בכור שור, בנימין זאב, דכתיב ביה כתיב ביה, ודלא כתיב ביה כתיב ביה (יחזקאל י"ט) מה אמך לביא בין אריות רבצה, וכ"ה במ"ר כאן, ומה שלא הביאו לענין זה הפסוק מתורה הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, ע' מש"כ בתורה תמימה פ' שמות בפסוק כי חיות הנה. .
(מ"ר) יונתי וגו'. תנא דבי ר' ישמעאל, בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין, ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, מה עשתה, התחילה צווחת כדי שישמע בעל השובך ויצילה, כך היו ישראל, בשעה שראו את המצרים רודפים אחריהם, לירד לים לא היו יכולין שעדיין לא נקרע, לחזור לא היו יכולין, שכבר הקריב פרעה, מה עשו, התחילו צועקים להקב"ה, ועל אותה שעה אמר הקב"ה יונתי בחגוי הסלע, השמיעיני את קולך, את הקול אין כתיב כאן, אלא את קולך – שכבר שמעתי במצרים.
(שם) יונתי וגו'. ר' אלעזר פתר קרא בשעה שעמדו ישראל על הים, יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים בסתרו של ים ^קלהרומז למ"ש במדרשים שהים נתבקע לאחר שהיו עד צוארם במים. , הראיני את מראיך, הדא הוא דכתיב התיצבו וראי את ישועת ה', השמיעיני את קולך – זו השירה שנאמר אז ישיר משה, כי קולך ערב – זה השיר, ומראיך נאוה – שהיו ישראל מראים באצבע ואומרים זה אלי ואנוהו.
(שם) יונתי וגו'. ר' עקיבא פתר קרא בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני, יונתי בחגוי הסלע – שהיו חבויין בסתרו של סיני ^קלושנכפה עליהם ההר כגיגית, כנודע באגדה דשבת פ"ט א'. ובילקוט הגי' שנתלש ההר ממקומו ובאו ועמדו תחתיו, שנא' ותקרבון ותעמדון תחת ההר. , הראיני את מראיך – שנאמר וכל העם רואים את הקולות, השמיעיני את קולך זה קול שלפני הדברות, שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה, כי קולך ערב – זה קול שלאחר הדברות, שנאמר וישמע ה' את קול דבריכם ^קלזנראה דסמיך אסוף הפסוק ויאמר ה' אלי הטיבו אשר דברו, וזהו כי קולך ערב, שרצוי ונתקבל. , ומראך נאוה – שנאמר וירא העם וינועו.
(שם) יונתי וגו'. רבי יוסי הגלילי פתר קרא במלכיות ^קלחר"ל בעת שישראל בגולה תחת שעבודן של מלכות. , יונתי בחגוי הסלע – שחבויין בסתרן של מלכיות, הראיני את מראיך – אלו מעשים טובים, השמיעיני את קולך, זה התלמוד, כי קולך ערב זה התלמוד, ומראך נאוה אלו מעשים טובים ^קלטכי בזמן שישראל בגולה אין להם מכל גדולתם כי אם תורה ומעשים טובים. .
(שם) יונתי וגו'. ר' הונא ור' אחא ב"ר חנינא פתרי קרא באהל מועד. יונתי בחגוי הסלע שהיו חבויין בסתר אהל מועד ^קמשהיה רק חמשים בחמשים אמה ונקהלו כולם לתוכו על פי נס, כמבואר בויק"ר פרשה מ'. , הראיני את מראיך – כמש"נ (פ' שמיני) ותקהל העדה פתח אהל מועד, השמיעיני את קולך, כמו שנאמר וירא כל העם וירנו, כי קולך ערב – זה השיר ^קמאשל הלוים. ומראך נאוה – כמש"נ (שם) ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני ה' ^קמבלהֵרָאוׁת וגם יתכן לומר דסמיך אלשון דסמיך לי' כי היום ה' נראה אליכם, וא"כ היתה אז מראיהם נאוה שזכו למראה כבוד ה'. .
(שם) יונתי וגו'. ר' תנחומא פתר קרא בבית העולמים ^קמגכנוי למקדש שלמה, ע"ש הכתוב מכון לשבתך עולמים (מ"א ח'). , יונתי בחגוי הסלע – שהיו חבויין בסתר בית עולמים ^קמדאולי הכונה שהיו חבויין בצלו והיינו שהיה עליהם לסתרה, שהגין עליהם, וע' לעיל אות ק"מ. , הראיני את מראיך, כמש"נ (מ"א ח') אז יקהל שלמה ^קמהובשעה שהעדה נאספת למקום אחד היא נראית, וגם יתכן לומר דמכוין להפסוק שבאותו ענין ויסב המלך את פניו ויברך וגו' ויאמר ברוך ה' אלהי ישראל. , השמיעיני את קולך, כמש"נ (ד"ה ב' ה') ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד, כי קולך ערב, זה השיר, ומראך נאוה אלו הקרבנות, כמש"נ (מ"א ח') ויזבח שלמה את זבח השלמים וגו' ^קמווסמיך אסוף הענין ויחנכו את בית ה' המלך וכל בני ישראל וגו' קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים ארבעה עשר יום והיה המחזה נאוה ונהדר מאוד. .
(שם) הראיני וגו'. רבי אליהו פתר קרא בעולי רגלים, הראיני את מראיך אלו עולי רגלים שנאמר שלש פעמים בשנה יראה וגו', השמיעיני את קולך – זו קריאת ההלל בנעימה, כי קולך ערב – זה השיר, ומראך נאוה – זה הדוכן ^קמויתכן דרומז למ"ש בחגיגה ט"ז א' כל המסתכל בכהנים בשעה שעומדים על הדוכן בזמן שביהמ"ק קיים עיניו כהות, וזהו מפני שאז זיו השכינה שורר עליהם ואין העין יכול לסבול ההוד והאורה, ולכן דרשו ומראך נאוה זה הדוכן. .
(מ"ר) כי קולך ערב. אמר שמואל, קול באשה ערוה, דכתיב כי קולך ערב ^קמזהיינו קול שאינו מצוי ורגיל, כמו קול זמר מפני שמעורר הלב, והא דמשמע בקדושין ע' א' דאפילו סתם קול אסור, כתב הרשב"א דהוא משום דהתם איירי בקול מענית שלום, וקול כזה אסור אפי' ברגיל מפני שהוא ברגשי אהבה וידידות, ועיין באו"ח סי' ע"ה סעיף ג' ובאה"ע סי' כ"א ס"א. .
(ברכות כ"ד א') כי קולך ערב. א"ר חסדא, קול עבה באשה ה"ז מום, שנא' כי קולך ערב ^קמחולכן אם קידש את האשה על מנת שאין בה מומים ונמצא בה מום כזה אין קדושיו קדושין. ואמנם יש להעיר, כיון דעיקר היסוד והלמוד מזה הוא על לשון זה הפסוק כי קולך ערב, והיינו מדיחס למעלת האשה עריבת הקול שמע מינה דההיפך מזה היינו קול עבה הוי מום וחסרון לה, א"כ הלא כן יחס לה למעלותיה ומראך נאוה, וא"כ הלא צ"ל מן הדין דהמכוערת הוי ג"כ מום לענין קדושין, ויותר מזה שהרי אמרו אין אשה אלא ליופי, וצ"ל דבזה לא שייך להגביל מתי היא מכוערת, דיש שלזה נראית מכוערת ולזה אין נראית כזו, וא"כ לאו כל כמיניה לומר דבודאי מכוערת היא. ולבד זה בקידש את האשה ע"מ שאין בה מומים, [דבזה איירי מאמר רב חסדא שלפנינו] ונמצאת מכוערת אינו יכול לבטל קדושיו, יען דלפי מה דקיי"ל אסור לקדש את האשה עד שיראנה, ומכיון שראה אותה וקדשה מוכח שמצאה חן בעיניו, או שסביר וקבל. .
(כתובות ע"ה א') כי קולך ערב. שאלו התלמידים את ר' דוסתאי ב"ר ינאי, מפני מה האשה קולה ערב ואין האיש קולו ערב, אמר להו, זו ממקום שנבראה וזה ממקום שנברא ^קמטהאיש נברא מן האדמה עפר תיחוח ואין קולו נשמע, משא"כ האשה נבראת מן העצם דכשמכין בו נשמע קול. .
(נדה ל"א ב') כי קולך ערב. רבי שילא ור' יוחנן אמרי, מפני מה נתעקרו אמהות, בשביל שהיה הקב"ה מתאוה לשמוע שיחתן, הדא הוא דכתיב כי קולך ערב ^קנשיחתן ר"ל תפילתן, כדי שתתפללנה וכמו תפלה לעני וגו' ולפני ה' ישפך שיחו, וכ"מ ביבמות ס"ד א' מפני מה היו אבותינו עקורים לפי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. .
(מ"ר) אחזו לנו שעלים. שועלים אלו המצרים שהיו ערומין כשועלים ^קנאשהיו מתמשכלין ומתחכמין איך לאבד את ילדי ישראל, כפי שיתבאר בדרשות הבאות. [ומהו אחזו לנו ששמרו את ילדי ישראל להשליכן ליאור] ^קנביתבאר בדרשות הבאות. .
(שם) אחזו לנו שעלים. בשעה שגזר פרעה כל הבן הילד היאורה תשליכוהו היו המצרים משלחין בניהם לבתי מרחצאות ורואין איזו אשה מישראל מעוברת וחוזרים ואומרים לאבותיהם, לפלניתא ג' חדשים, לפלניתא ד', לפלניתא ה', ולמנינם היו נוטלין אותן מדדיהן ומשליכין ליאור, הדא הוא דכתיב אחזו לנו שועלים קטנים, ששמרו אותנו ליאור ^קנגר"ל שאחזו בהם להשליכם ליאור. וגם קרוב לומר דלפי ענין דרשה זו דרשו אחזו מלשון חזיון ומראה, כלומר שחזו והסתכלו בתולדתן וגדולן של הילדים, כמבואר. .
(שם) אחזו לנו שעלים. א"ר ברכיה, שועלים קדמאה מלא, תנינא חסר – שעלים כתיב, אותם הם השועלים שירדו לשעלו של ים ^קנדר"ל שהיה נפרע מהם במים שנמדדו בשעלו של מקום כדכתיב (ישעיה מ') מי מדד בשעלו מים. וכנראה מפרש לשון הפסוק שאותן השועלים נאחזו בשעלים כלומר בים. ומה שכינה הכתוב את הים בלשון שעלים, יתכן משום דבהרבה מקומות רגיל הכתוב לתפוס בלשון נופל על לשון, כמו בשופטים ט"ו חמר חמרתים [עיי"ש ברלב"ג] ובמיכה א' בתי אכזיב [שם מקום] לאכזב, וכ"כ רש"י בפרשה בראשית בפסוק ואתה תשופנו עקב, יעו"ש, וכיון שכינה כאן הכתוב את המצריים בשם שועלים תפס גם את הים בלשון שעלים על שם הכתוב מי מדד בשעלו מים. והנה לפנינו שניהם חסרים [עי' במ"ש], אמנם כבר כתבו תוס' בשבת נ"ה ב' דמצינו בהרבה מקומות דחז"ל מחולקים עם המסורה שלנו. [מ"ר] שעלים קטנים. א"ר חנן, [בשעה שגזר פרעה כל הבן הילד היאורה תשליכוהו] היו בנות ישראל נוטלות בניהן וטומנות אותן במחילות ^קנהמחילות הם מין מערות תחת הקרקע [מלשון הכתוב (ישעיה ב') במחלות עפר]. , והיו המצרים נוטלים בניהם הקטנים ומכניסין אותן לבתיהן של ישראל ועוקצים אותם והם בוכין והיה התינוק של ישראל שומע קול חבירו שבוכה ובוכה עמו והיו נוטלין אותן ומשליכין ליאור, הדא הוא דכתיב אחזו לנו שועלים שועלים קטנים ^קנווהוי פי' הכתוב אחזו לנו שועלים גדולים על ידי שועלים קטנים מחבלים כרמים, כרם ישראל, וכרמנו סמדר, בעוד שהכרם רך וקטן, ומשל הוא לילדים עוללים. .
(שם) שעלים קטנים. רבי ברכיה אומר, שועלים קטנים אלו ארבע מלכיות, שנאמר (משלי ל') ארבעה הם קטני ארץ ^קנזוהם בבל, מדי יון ואדום, שכולם שעבדו בישראל, והראיה מהפסוק שמביא סמך על סופו, והמה חכמים מחוכמים, והכונה שאע"פ שלא היתה גדולה מלכותם בכ"ז רבה חכמתם בזה שהתחכמו להרע לישראל, ומכוון הענין להלשון שועלים, שהם ערומים וחכמים. .
(שם) מחבלים כרמים. כרמים אלו ישראל, שנאמר(ישעיה ה') כי כרם ה' צבאות בית ישראל.
(שם) וכרמינו סמדר. מי גרם לכרמנו להיות סמדר, בשביל (יחזקאל כ"ב) ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שחתה ולא מצאתי ^קנחהלשון צריך תקון קצת, וצ"ל מי גרם לכרמנו להיות מחֻבָּל וכרמנו סמדר, בשביל ואבקש מהם איש גודר גדר וגו', ור"ל לכן עלו שועלים בפרצות לחבל כרמים בשביל שכרמנו סמדר, ענבים שלא בשלו, ור"ל שאין בהם צדיקים גמורים, שבמעשיהם יהיו יכולים לעמוד בפרץ ויגינו ויצילו. וגם אפשר לפרש כונת הדרשה ע"פ הכתוב (הושע ב') ונתתי לה את כרמיה משם ותרגומו ואמני לה ית פרנסיה, הרי דכרמים כנוי לפרנסים, [וע"פ זה י"ל מה שבכ"מ מכונים סנהדרין בשם כרם], וזהו שאמר וכרמנו סמדר שאין מי שיעמוד בפרץ, כלומר אין מנהיגים ופרנסים נאמנים וחשובים. .
(שם). דודי לי ואני לו. הוא לי לאלהים, אנכי ה' אלהיך, ואני לו לעם ולאומה, שנאמר (ישעיה נ"א) הקשיבו אלי עמי ולאומים אלי האזינו. הוא לי לאב, כי אתה אבינו, ואני לו לבן, בני בכורי ישראל, הוא לי לרועה, רועה ישראל האזינה (תהלים פ') ואני לו לצאן, צאן מרעיתי (יחזקאל ל"ד), היא לי לשומר, שומר ישראל (תהלים קכ"א) ואני לו לכרם, כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה'). הוא לי במקניאין, כמש"נ ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ואני לו במכעיסין, כמש"נ הן נזבח את תועבת מצרים ^קנטתפס לשון המקרא (פ' האזינו) קנאוני בלא עם כעסוני בהבליהם, והכונה שאני מקנא לו במכעיסין שלו, כדמפרש. . הוא אמר לי אל יחסר המזג ואני אמרתי לו ה' רועי לא אחסר ^קסיש לפרש הכונה עפ"י מ"ש בסנהדרין ל"ז א' אל יחסר המזג אל יחסרון תמיד סנהדרין ממספרם הקצוב בהיהמ"ק, ותכלית הסנהדרין ידועה להשגיח על קיום התורה והמצוה, וזוהי הכונה הוא ביקש ממני אל יחסר המזג מכלכלתי במזון הנפש, וכנגד זה בקשתי ממנו שיהיה לי לרועה תמיד ולא יחסיר לי כלכלתי במזון הגופני. , הוא קראני אחותי רעיתי יונתי תמתי, ואני אמרתי לו זה דודי וזה רעי. הוא אמר לי הנך יפה רעיתי ואני אמרתי לו הנך יפה דודי אף נעים. הוא אמר לי ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ (ש"ב ז') ואני מיחדת שמו בכל יום פעמים ה' אחד, [ולפיכך] כשהיה לי דבר לבקש לא תבעתי אלא מידו, וכשיש לו דבר לא תבע אלא ממני ומידי, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, ועשו לי מקדש [מ"ר] הרעה בשושנים. אין שרביטו של הקב"ה ממשמש ובא אלא בבני אדם שלבם רך כשושנה, לפיכך אין הקב"ה מנסה אלא הצדיקים שנאמר (תהלים י"א) ה' צדיק יבחן ^קסאוסוף הפסוק רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, ומפרש ה' צדיק יבחן – מפני שאוהבו, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, לכן לא יאבה לנסותו. .
(שם) עד שיפוח היום. ר' יודן אומר. עד שאכניס פיחה בלילן של מלכיות, לא כבר הכנסתי פיחה בלילן של מצרים שהיו ת' שנה ועשיתם מאתים וי' שנה ^קסבפיחה הוא מענין הפחה ונשיבה, מלשון כל צורריו יפיח בהם, ור"ל בנשיבה בעלמא אני מדחה גלותם של ישראל [ולילה כנוי לגלות], וראיה לזה שכן בגלות מצרים שהיתה קבועה מתחלה לת' שנה דחיתיה למאתים ועשר, וזהו עד שיפוח היום – עד שידחה היום [כנוי לגאולה] בנשיבה בעלמא – ונסו הצללים. .
(שם) עד שיפוח היום. ר' ברכיה אומר, עד שיפוח היום – עד שארתיח היום, כמו שנאמר (יחזקאל כ"א) באש עברתי אפיח עליך לפחת עליו האש ^קסגבעמון כתיב נבואה זו, ור"ל עד יום שהציתו אותו באש – אז ונסו הצללים. .
(שם) ונסו הצללים. ר' יודן אמר, אלו שני צללים קשים שהיו לישראל במצרים, של טיט ושל לבנים. ור' ברכיה אמר, אלו צללי יגון ואנחה ^קסדכמש"כ (ישעיה נ"ב) ונס יגון ואנחה, ולכן מדהמליץ כאן הלשון ונסו דריש דמוסב על השמות דכתיב בפעל זה במקום אחר. .
(שם) סב וגו'. סוף שאני נהפך לכם ממדת הדין למדת רחמים וממהר בגאולתכם כצבי וכאיל ^קסהדריש סוב מלשון סיבוב והיפך, שמסבב ומתהפך ממדה למדה, ומלשון הסבות את לבם אחורנית ומ"א י"ח). .
(שם) או לעפר האילים. ר' יוסי ב"ר חנינא אמר, לאורזליהון דאיילתא ^קסור"ל איל בחור. .
(שם) על הרי בתר. ר' יוסי ב"ר חנינא אמר, בזכות התנאים שהתניתי עם אברהם אביכם בין הבתרים ^קסזיתכן דדריש הרי בכנוי לאברהם כמבואר בר"ה י"א א' דהרים כנוי לאבות, וכן לעיל בפ' ח' מדלג על ההרים בשביל האבות שנקראו הרים יעו"ש. , ור' יודן אמר, על הרי בתר, כדי שיתלו המלכיות בתר אריוהון ^קסחדריש הרי בתר אין הרים אלא מלכיות [ספרי פ' האזינו], והמלות בתר אריוהון אולי מלה אחת היא בתראיהון, והוא מענין חשיבות וגדולה כמבואר בב"ר ר"פ נ', והכונה עד כדי שיתלו המלכיות בזכות מעשיהם החשובים עם ישראל [מלשון המשנה בסוטה יש זכות תולה] והמלה על תתפרש כמו עד, דאותיות דטלנ"ת מתחלפות. ואמר בזה שצריכין אנו להתמהמה בגלות עד שיקבלו המלכיות כל שכר פעולתם הטובה, וכמ"ש (נזיר כ"ג ב') אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ור' ברכיה אמר, אמר הקב"ה, אפילו אין לי עליהם אלא מה שעשו בביתר דיני ימתח עליהם ^קסטשהרגו שם ת' רבוא בני אדם, כדאיתא פ' הנזקין. .
(מ"ר)

מאמרים על הפרק

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם... – שלוש השבועות

קריאה בטעמים - שיר השירים ב

ביאור פרק ב'

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק